מצא אחר הגפה. פי׳ הגפה – סגירה, מלשון ׳יגיפו הדלתות׳ (נחמיה ז,ג), וכדתנן (משנה פסחים ז,יב): ״מן האגף ולפנים״. גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן – ואוקימנא בדלית בהו סימן, ובמדדין דאיכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר איניש אצנעינהו, הוי ליה ספק הינוח. וכל ספק הינוח לכתחלה לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר. תלמוד ארץ ישראל (בבא מציעא ב,ד): ר׳ אבא בר זבדא אשכח חמר מכוסה בחפיסה ונסביה, אתא שאיל לרב, אמר ליה, לא עבדת יאות. אמר ליה, אהדריה? אמר ליה, לא, דנימר, אתא מריה ולא אשכחיה, ונתיאש מיניה.
יש מפרש דהיינו דוקא כשנטלהו והוליכו לביתו, דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה. לכך לא יחזיר למקום שנטל, אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך – יחזיר. וכן יש בירושלמי עובדא ברבי אבא בר זבדא גופיה (מובא לפנינו)... ומיהו ״אם נטל לא יחזיר״ משמע רק שנטלה ואע״ג דלא הוליכה לשום מקום – לא יחזיר. ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה, דאפילו הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו, דבלא משתמר כי אם קצת מיירי דומיא דמתניתין, דעל מתני׳ קאי רבי אבא, ולכך אם נטל לא יחזיר, דשמא אבידה היא ושכחוה הבעלים. וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון דמשתמר קצת לא יתייאשו הבעלים, היכא דהגביה מחויב בשמירתה מספק... עד שתבא ליד הבעלים...
זו באמת קשה בודאי, והיאך יזכה בו ויהיה שלו, והלא קודם יאוש בא לידו! ואין צריך לומר בודאי הניח דלאו כל כמיניה לנוטלו ויזכה בו, אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו, דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו, כדין המוצא דבר שאין בו סימן, או שהוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש, וספיקא בכהאי גוונא לחומרא! ... וכבר השיגו הר״א ז״ל וכתב: יעמוד עד זמן שיבוא אליהו, והאמת כדבריו...
והנראה לעניות דעתי בישוב דברי הרמב״ם הוא, דסבירא ליה דעד כאן לא סבירא ליה לאביי כשבא לידו קודם יאוש אסור להחזיקו, אלא כשתחילת לקיחתו היתה אדעתא להחזיקו לעצמו, אבל היכא שתחילת הלקיחה בידו היתה על דעת כן להכריזו ולהחזירו לבעליו אלא שטעה בדין, שכיון שאין בו סימן, לא שייך ביה הכרזה, להכי יחזיק לעצמו, שאם יחזירנו למקום שנטלה, אפשר שיקחנה גוי, ובפרט שכבר נתבאר (לעיל יד,ז) דאפילו באבידה גמורה, אם נטלה על דעת להחזירה, ולאחר שנתייאש הבעל נתכוין לגזלה, אין בה משום גזילה ולא משום ׳לא תוכל להתעלם׳, אלא משום ׳השב תשיבם׳, עיי״ש, וזה דאינו מכוין לגזלה ואין בו סימן להשיבה על ידו, אינו עובר כלל. ובאמת שלשון ״ואם נטל – לא יחזיר״, מסייע להרמב״ם, דמשמע לא יחזיר כלל, אלא יחזיק לעצמו. ואין דין זה שייך כלל למילתא דאביי. ולהכי תמצא שרבינו והראב״ד שהשיגו, לא השיגו אלא מסברא בעלמא, ואילו היה שייך לכאן מילתא דאביי, ודאי היו מקשין עליה מיניה. כנלע״ד ברור בישוב דעת הרמב״ם וק״ל.
שאלת ממני על מה שכתב הרב פט״ו הלכות גזלה ואבדה וז״ל: ״ואם היה הדבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו״.
תשובה: כל האחרונים ז״ל מחו ליה אמוחא: הראב״ד והסמ״ג והרמב״ן והרשב״א ורבינו יהונתן, כולם אמרו, יהא מונח עד שיבא אליהו. ורבינו ז״ל תפס לו פשט לשון המשניות, דתנן: הרי אלו שלו, וכן כתב הסמ״ג שהגירסא כן היא. אבל הענין עצמו קשה, כיון שבא לידו לפני יאוש, באיסור בא לידו, ואמאי זכה בו לעצמו? ובשלמא אם היה כותב הרי אלו שלו כלשון המשנה, היה אפשר לפרש בלשונו מה שנפרש במשנה, אבל כיון שכתב ״זכה בו״, משמע – זכה בו לעצמו, ובודאי לא אמרה רבינו בודאי הינוח. והבו דלא לוסיף עלה, אלא בספק הינוח אמרה ומשום דהוי כעין ספק ספיקא, דשמא דרך נפילה היא, ואם תמצי לומר דרך הינוח, אע״ג דעבד איסורא כשנטל, הרי אמרו דאסור להחזירם, וכיון שבאו הבעלים ולא מצאום ואין להם בו סימן – סתמא נתייאשו. וכיון שבאו לידו בתחלה בספק איסור ולבסוף ודאי נתייאשו – זכה בו ואין צריך להניחו עד שיבא אליהו. וכן יש לדקדק מיתור לשון רבינו שכתב ״זכה בו ואינו חייב להחזירו״, לומר, שאפילו יבא אחד ויאמר, ״הנחתי דבר פלוני במקום פלוני״ – אינו חייב להחזירו לו, דסתמא כיון שבא ולא מצאו – נתייאש ממנו הואיל ואין לו בו סימן. ואם תאמר, אפילו בודאי הינוח! יש לומר, כיון שבא לידו בודאי איסור – לא זכה בו להיות שלו לגמרי, אבל אין הכי נמי שלא יחזיר. כללא דמילתא: בודאי הינוח ואין בו סימן – לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר, ויהיה מונח עד שיבא אליהו; ובספק הינוח ואין בו סימן – לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר, וזכה בו לעצמו. כנ״ל לישב דברי רבינו.
והוי יודע דכל שכן בדבר שיש בו סימן שאינו רשאי להחזירה למקומה, שמשהגביה על מנת להחזירה – נתחייב בה, ושומר של בעלים הוא, ואפילו לא זז משם – לא יחזירנה לשם.
דרך בלשון יון נקראת איסטרטא. אמר רבה, אמר קרא ׳לכל אבידת אחיך׳ – לרבות אבידת קרקע. קתני רישא: רועים בדרך אינה אבידה, הא רצים בדרך ורועים בכרמים – אבידה היא; וקתני סיפא: רצה בכרמים הרי זו אבידה, הא רועים בכרמים – אינה אבידה. קשיא רישא אסיפא. ופריק רבה הכי: רצה ופניה כלפי השדה – אבידה היא וחייב להחזיר; רצה ופניה כלפי המדינה – אינה אבידה; רועה בדרך ואפילו רועה בכרמים – אינה אבידה, אבל יש בה אבידת קרקע, שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרם; והאי דקתני רצה בין הכרמים – הויא אבידה, באבידת גופה, כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושין בה חבורות. וזהו פירוש מסתקבא, כי סיקוב לשון חבורה הוא. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה – בכרמי כותים: אבידת קרקע ליכא, דהא קרקע כותים הוא; אבידת גופה ליכא, דהא רועים מעט מעט והילוכם בניחותא ואין סיקוב.
כשמעברין בית דין את החדש מפני שלא באו עדים כל יום שלשים, היו עולים למקום מוכן, ועושין בו סעודה ביום אחד ושלשים שהוא ראש חדש. ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף – קודם עלות השמש...
מצא אחר הגפה, פירוש הגפה – סגירה, מלשון ׳יגיפו הדלתות׳ (נחמיה ז,ג), וכדתנן (פסחים ז,יב): ״מן האגף ולפנים״. גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע. ואוקימנא: בדלית בהו סימן ובמדדין – איכא למימר מעלמא אתו, ואיכא למימר איניש אצנעינהו – הוי ליה ספק הינוח, וכל ספק הינוח לכתחילה לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר. תלמוד ארץ ישראל (ב,ד): ר׳ אבא בר זבדא אשכח חמר מכוסה בחפיסה ונסביה. אתא שאיל לרב, אמר ליה, לא עבדת יאות. אמר ליה, אהדריה. אמר ליה, לא, דנימר, אתא מריה ולא אשכחיה ונתיאש מיניה. פירוש מדדין – מהלכין מעט מעט כדכתיב: ׳אדדם עד בית אלהים׳ (תהילים מב,ה), ותנן נמי: ״האשה מדדה את בנה״ (שבת יח,ב).
מצא כלי טמון באשפה – לא יגע בו. איני! והתניא: נוטל ומכריז! ופריק רב זביד: לא קשיא, מתניתין בכוכי וכסי דמצנעי להו אינשי. בהמנק וסכין דאיכא למימר בטאטא שקלינהו בהדי עפרא דביתא וזרקינהו לאשפה ולא ידע, שכן דרך בני אדם לכבד הבית ולהשליך העפר לאשפה. פירוש המנק – כלי שיש בו שני ראשים, כגון המזלג שיש לו שלש שיניים, ודרך בני יון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול, ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמה.
אמר רבי יצחק, קב מפוזר בד׳ אמות. ומקשינן עליה: אי דרך נפילה אשכחינהו – אפילו יותר מקב שלו הן, אי דרך הנחה אשכחינהו – אפילו פחות מקב לא יגע בהן! ...
והרמב״ם ז״ל כתב: מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן – לא יגע בהן, דרך נפילתן – הרי הן שלו. ולא נהירא! דבגמרא מוקי למתניתין דמצא פירות הרי הן שלו, במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים, כדפרישנא לעיל בקב בד׳ אמות, הא לאו הכי – אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן. ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים – מותרים, אבל סתמא – לא!
טעמו, דכי אותבינן עליה דאביי דאמר, יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתניתין דמצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו, שני: במכנשתא דבי דרי. ואם כדברי רבינו, טפי הוה עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה!
ונראה לי שהוא סובר, דבתר דמתרצינן בגמרא: אגב יוקריהו וחשיבותיהו, הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא, ויהיה נכון הפירוש האחרון שכתבנו שלא העמידו משנתינו במכנשתא דבי דרי דוקא, שהרי אפילו לדעת אביי אין צריך להעמידה בכך דוקא.
פירוש סימן העשוי לידרס, כגון קשירת כריכות וכיוצא בהן שאם ידרסו יותרו הקשרים ובטל הסימן. וקתני: סימן העשוי לידרס – רבה אמר, לא הוי סימן ודינו כדין דבר שאין בו סימן; ורבא אמר, הוי סימן...
פירוש מינשתפי – מתגלגלין ברגלי בני אדם. פירוש כיון דיקירי לא מינשתפי – כיון שהן כבדים אינן מתגלגלין ברגלי בני אדם...
מסובריא דנזייתא, כסויי הקנקנים כשהוא מהודק וטחוי בטיט נקרא רשום, כשהוא מרופרף נקרא מצוף, מלשון ציפוי. ואסקינן בה: אידי ואידי ברשום, ומתניתא דקתני הרי אלו שלו – לאחר פתיחת האוצרות, שהכל כשהן באוצרות כשהן רשומין כן מוציאין אותו, והכל ענין אחד הן. כי הא דר׳ יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא אחר פתיחת האוצרות, ואמר ליה אביי, זיל שקול לנפשך. סוגיין דשמעתא מקום לא הוי סימן.
מצא חבית של יין קודם שנתפתחו האוצרות, והוא קודם שבט, אם היא מגופה ושרוקה בטיט כמשפט כל החביות הרי היא שלו שאין כאן סימן שכלם בדרך זה הם. וכל שכן אם מצאה פתוחה שכל שמניח חביתו פתוחה ברשות הרבים אבדה מדעת היא. ודרך נפילה אין כאן שאין דרך נפילה אמורה בחביות. מצאה רשומה ר״ל בטיט חדש הואיל ואין דרך חביות ברשום עד שיתפתחו האוצרות, מחזירה ברשום זה. וכן אם מצאה מגופה בלא טיט... ואם משנתפתחו האוצרות אין רשום או מגופה בלא טיט סמן כלל. וכן הדין בכדי שמן.
שמא תאמר תהא מידת החבית סימן, פירשוה במקום שרובן עשויות במידה אחת.
יש מפרשים ברשום זה שהוא סימן מיוחד לבעלים, כל אחד בשלו. ומה שהקשו: מכלל דברייתא בפתוח, לא שהפתוח הפך רשום אלא כך פירושו: מכלל דברייתא בפתוח שאלו בסתום רשום היה, שהרי תיכף שסותמין רושמין. והעמידוה במוצף – כלומר, שעדיין לא טח סביבותיה בטיט, שעד שהם טחין אין רושמין. לאחר כך העמידוה: כאן קודם שנתפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו, שקודם שנפתחו הרי הרשום סימן לכל אחד בשלו, אבל לאחר שנתפתחו אינו סימן שמא לאי זה חנוני נטלה שהרי החנונים לקחו מהם הרבה. וכן עיקר.
וסבר תנא קמא דסימן הבא מאיליו לא הוי סימן, פיר׳ דכל דבר שאין דרך בני אדם לסמן בכך, כגון שמצא עיגול ובתוכו חרש, דאיכא למימר מאיליו נפל לשם ולא ידע בו בעל העיגול, ולעולם לא ידע דאיכא סימן ונואש בשעת אבדה – אינו חייב להכריז. ור׳ יהודה סבר אפילו הכי חייב דאיפשר דהוא סימנו כך, ולא נואש הואיל ויש לו סימן.
וכן בשר שאין בו סימן. אבל יש בו סימן בחתיכות כדרבה דהוה מחתך בה בתלת קרנתא – חייב להכריז. דתניא: מצא כלי כסף או כלי נחושת וגסטרון וכל מיני מתכות – לא יחזיר, עד שיתן אות או עד שיתן משקלותיו. שמע מינה דמשקל הוי סימן. ומדמשקל הוי סימן, מדה ומנין נמי הוי סימן, וכן הלכה.
אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין וכו׳. אמר רב יצחק, קב מפוזר בד׳ אמות. ומקשינן עלה: אי דרך נפילה אשכחינהו – אפילו יותר מקב שלו הן, אי דרך הנחה אשכחינהו – אפילו פחות מקב לא יגע בהן! ופריק מר עוקבא: מתניתין במכנשתא דבי דרי עסקינן, פירוש – בכיבוד הגרנות, כשמכבדין הגורן בשעה שמניפין התבואה מן הגורן, אם מצא כשיעור קב פירות מפוזרין בגורן ברחוק ד׳ אמות, לא טרח איניש למכנשינהו ומפקר להו, לפיכך הן שלו. אבל קב בפחות מד׳ אמות – לא מפקר להו, הלכך לא שקיל.
המוצא ציבורי פירות או פירות בכלי או כלי כמות שהוא חייב להכריז. מצא כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו הפירות, והכלי נוטל ומכריז, שאני אומר הכלי של אחד והפירות של אחר והרי אין בהם סימן. ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז.
אמרינן, תנינא [להא] דתנו רבנן: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות – הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן בקרקע – חייב להכריז, ואם בא ישראל ונתן סימני הכלי – נוטל גם הפירות, וכן כל כיוצא בהן. ורמינן עלה הא דתניא: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן – נוטל הדבר שיש בו סימן, וזכה הלהנה בדבר [שאין בו סימן]. ופרקינן: הא והא בצנא ופרי, וכגון שנותרו מן הפירות בצנא, ולא קשיא, הא דתני חייב להכריז, דמשמע שמחזיר גם הפירות – בצנא דאית ליה אוגנים והן כפופות לתוכה, דאמרינן, האי צנא איתהפכא, והני פירי אישתפוך מן הצנא והני פירי (דאישתפוך)[דאשתייר] בגוא, אוגנים מנעום מלהשפך בחוץ. הלכך הפירות בתר צנא גרירי. בא מי שנתן סימני צנא, נוטל גם הפירות. והא דתני זכה במה שבידו – בצנא דלית ליה אוגנים, ונמצאו פירות בחוץ ופירות בצנא, דאמרינן, הני פירות דבחוץ, לאו מן הצנא אישתפוך, דאילו מינה אישתפוך, הוו להו לאישתפוכי כולהו, דהא לית ליה לצנא אוגנים אלא הני פירי דבחוץ לאחרינא אינון, לפיכך זכה בהן המוצאן, דהא דבר שאין בו סימן נינהו.
טעמא דפירות בכלי או כלי כמות שהוא, מעות בכיס או כיס כמות שהוא, הא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות – הרי אלו שלו, פירוש – המעות והפירות. תנינא להא דתנו רבנן: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות – הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע – חייב להכריז, דחיישינן דלמא לבעל כלי נינהו. ואי קשיא לך הא דתניא: מצא דבר שאין בו סימן, ומאי ניהו – פירות, בצד דבר שיש בו סימן, ומאי ניהו – כלי, חייב להכריז, דאלמא חיישינן דלמא לבעל כלי נינהו, והכא קתני: מצא כלי ולפניו פירות – הרי אלו שלו, ולא חיישינן לפירי דלמא לבעל כלי נינהו! אמר רב פפא, לא קשיא, הא דקתני חייב להכריז – בדאשתיירו ביה מינייהו מידי, דחיישינן דלמא הני דקמיה מיניה אישתפוך, והא דקתני הרי אלו שלו – בדלא אשתייר ביה מידי, דאמרינן, אם איתיה דמיניה דמנא אישתפוך, הוה משתייר ביה מינייהו מידי. ומדלית במנא מידי, שמעינן מינה מאיניש אחרינא נפול ואייאש ליה מינייהו דלית ליה סימנא בגוייהו, ולפיכך הרי הן שלו. ואי בעית אימא: הא והא דלא אשתייר ביה מידי, ולא קשיא, הא דקתני חייב להכריז – במהדר אפיה דמנא כלפי פירי, דאמרינן, מהאי מנא נפיל ואית למרייהו סימנא בגוייהו ולא אייאש מינייהו, והא דקתני: הרי הן שלו – דלא מהדר אפיה דמנא לגבי פירי. ואיבעית אימא: הא והא דמהדר אפיה לגבי פירי, ולא קשיא, הא דקתני הרי אלו שלו – בדאית ליה אוגנים לצנא, דאמרינן, אי מהאי נפול, הוה משתייר ביה מידי. והא דקתני: חייב להכריז – בדלית ליה אוגנים לצנא, דאמרינן, אפשר דמיניה נפול, והאי דלא אשתייר ביה מידי, משום דלית ליה אוגנים דליעכבינהו, הלכך – חייב להכריז.
האי דאמר מצא קציצות ואפילו בצד שדה קצוצות – מותרות משום גזל, כיון שאלו הקצוצות דבר חשוב הן, ממשמש בהן כל שעה, והללו – אע״פ שהן בצד שדה קצוצות, דמוכחא מילתא דמשדה זו הן, כבר נתיאש מהן כמו המעות. וכן תאנה הנוטה לדרך, התאנים הנופלות ממנה מיד נמאסות, לפיכך מתיאש מהן, ומותרין משום גזל ופטורין מן המעשר, דאינו נשמר, ותנן: כלל אמרו במעשרות – כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ – חייב במעשרות.
קשה קצת: דלא אמרו כן בגמרא אלא לתרץ לרבא דלית הלכתא כוותיה, וכן אמרו שם: בשלמא רישא לאביי לא קשיא – אגב דחשיבי ממשמש בהו, תאנה נמי מידע ידע דנתרא, אלא סיפא לרבא קשיא וכו׳. אמר רבי אבהו, שאני זית וכו׳, אי הכי תאנה נמי, ותירצו: תאנה עם נפילתה נמאסת. ומשמע דלאביי לא איצטריך הא!
ואע״פ שתירוצין אלו באו בגמרא לדעת רבא שאין הלכה כמותו בזו כמו שיתבאר למטה, הכל היא הלכה. תדע, שהרבה תירוצין עלו בשמועות שבסוגיא זו לדעת רבא שהם כהלכה, אע״פ שבעיקר השמועה אין הלכה כמותו, כמו שיתבאר בפרטי השמועות.
נראה דהיינו טעמא משום דלסברת המקשן בשלמא לאביי היה צריכין לדחוק ולומר דהבעלים מייאשין מפני שרגילין לנתר מהאילן, וסוברים הבעלים שעוברי דרכים יעשו שלא כדין ויטלם... וזהו דוחק, דאטו אינשי ברשיעי דנינן להו! ומשום הכי סבירא ליה לרבינו דלפי מאי דמשני הגמרא אליבא דרבא דשאני תאנה דנמאסת עם נפילתה, גם לאביי נאמר כן.
המוצא קציצות בדרך אפלו בצד שדה קציצות, הרי אלו פטורין מן המעשר. מצא גרוגרות, אם דרסו הגרוגרות רוב האדם – חייב לעשר, שחזקתן מדבר שנגמרה מלאכתו. וכן אם מצא פלחי דבלה שידוע שהן מדבר הגמור.
מה שאמרנו בקציצות אלו שפטורות מן המעשר מתורת הפקר, יש שהקשו: והלא אין רשאי להפקיר להפקיע למעשר אלא כשלא נגמרה מלאכתו, והילכך אלו כבר נגמרה מלאכתן והיאך סתם הפקר מפקיע חיוב מעשר שבו? ...
אלא עיקר הדברים שהקציצות כיון שעומדין ליבש ולא יבשו, הרי הוא כדבר שלא נגמרה מלאכתו. ושמא תאמר: והלא אמרו בכאן פטורות ממעשר ולא חלק בין נתיבשו ולא נתיבשו? אפשר שסתמן לא נתיבשו.
המוצא זיתים תחת הזית, וחרובין תחת החרוב – חייבין במעשר, שחזקתן שנפלו מאילן זה. מצא תאנים תחת התאנה, הרי הן ספק, שהרי משתנות ומתלכלכות בעפר, שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו.
קציצות – גרגרים תלושים מאיזה פרי שיהיה. בזיתים ובחרובין חייבין, והוא שנמצאו הזיתים תחת עץ הזית, והחרובין תחת עץ החרוב, הרי הדבר ניכר שזה שנפל – מאילן זה נפל, ולפיכך יש בהן משום גזל וחייבין במעשרות. אבל התאנים הואיל ומתלכלכין ומשתנית צורתן, אינו ניכר כשימצאם אפילו תחת עץ התאנה אם מאילן זה נפלו תאנים אלו ונשתנו, ולפיכך אינן דומין למה שבאילן, או ממקום אחר נפלו ואין לבעל האילן הזה בהן כלום, ולפיכך אין בהן משום גזל ופטורין מן המעשרות, אבל מעשר דמאי בלבד כמו שביארנו במסכת דמאי...
ואמרינן, ומאחר דאיתותב רבא, הני תמרי דזיקאי, כלומר, התמרים שהפילם הרוח מן הדקל והם מושלכים בדרך, מפני מה אוכלין אותן העוברין והשבים, והנה בעליהן לא נתייאשו, שלא ידעו שהפילתם הרוח. ואמר רב אשי, כיון דאיכא שקצים דשכיחי דאזלי התם ואכלי להו – איושי מיאש להו מרייהו מעיקרא, וכי האי גוונא אפילו אביי שרי. ואם היו דקלים מוחזקין ליתמי דלאו בני יאוש נינהו, או דקלים בכרכים דלא שכיחי בהו שקצים למיכלינהו – אסירא. יש מי שאומרים פירוש כרכתא – דקלים הרבה שמוקפות גדר.
אבל כל שנשרו מצד שהשירן הרוח, הותרו מתורת יאוש, שכל שנישרין ברוח – קלקול הוא שמצוי בהם מצד שקצים ורמשים שמכים בעוקציהם וגורמין להם שמרקיבין, ומתוך קלותם רוח קימעא שוברתם, ונפילתם עולה על לב, ומתיאשים, ונמצא יאוש מדעת; ויש מפרשים ששקצים ורמשים אוכלים אותם כשנשרו ומפקירן, ולא יראה כן.
יש מי שפירש כגון כרכי דזוגי, פירוש – מחצלאות פרוסות תחת האילן כגון בודי דתמרי ללקטן שם, דהשתא גלי אדעתייהו דלא מיאש מינייהו, דמייתר תיירי להו תדירא.
ויש שפירש כרכתא שמקיפין סביבות האילן גדרים שאין שקצים ורמשים יכולין לאכול מה שנושר, דהשתא כמאן דליכא שקצים ורמשים דמי, והנושרין תחתיהן אסורים משום דחזותן מוכחת עליהן, והנושרים ברוח אסורין משום דלא ידעי דנתרי והוה ליה יאוש שלא מדעת דאסור לאביי דהלכתא כותיה.
ושאלתם: רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי ישוע הבן ואמרי לה לבי שבוע הבן וכול׳ עד אמ׳ רבינא לעורו. מאי פירושה ומאי הוא ישוע הבן ושבוע הבן?
ישוע פדיון הבן. ושבוע הבן המילה. וכיון שנועדו רב ושמואל ורב אסי להכנס כולן למקום הזה שהיה בית פדיון הבן או בית המילה ושלשתן קרובין היו במעלותיהן זה מזה... עוד באותו מושב בא חתול וקיטע תינוק, יצא רב ודרש: חתול זה אסור לקיימו, מפני שחשבו כארי וזאב ופרדלס ונחש. מותר להרגו ככל המזיקין ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבדה לבעלים. ומקשינן: מאחר דאין בו משום גזל מפני מה הוצרך לומר שאין בו משום השב אבדה לבעלים, מאי אבדה איכא? ומפרקינן: אמר רבינא לעורו. כי במקום שרגילין לקחת עורו ולעשות ממנו מלאכות כגון שמכניסין עורות הרבה בצמר שלהן ועושין מהן כובע לראש או מלבוש מפני הצנה, ושם יש בו משום גזל אבל אין בו משום השב אבדה.
ניפול הנמצא כול׳. פיר׳ גוזל שאינו מפרח אלא מידדה ברגליו, ונמצא נפול בארץ בתוך חמשים אמה לשובך הרי הוא לבעל השובך, דאמרינן מן השובך נפק ואתא כשהוא מידדה עד הכא. חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. דאי מהאי שובך הוה, לא מדדה טפי מחמשים אמה, אלא גברא הוא דדאדי ליה ונפיל מיניה ואיתיאש. הולכך דהפקירא הוא.
נמצא חוץ לחמשים אמה מהשובך הסמוך לו הרי הוא של מוצאו, שחזקתו שהוא מן ההפקר או שנפל ממי שקנה אותו ונתיאש ממנו כיון שאין לו בו סימן, דאי בשיש לו סימן לא ידע בו כדתנן (בבא מציעא כה,ב): מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרות בכנפיהן, כדרך שעושין הציידין, הרי זה לא יגע בהן. וכיון שנמצא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, דקיימא לן שהגוזל שמדדה ואינו פורח אינו מדדה יתר על חמשים אמה.
ביושבת בין ההרים. פירוש, שאין שם דרך לעיירות דעלמא אלא לזו העיר האחרת בלבד שהיתה יושבת עמה בין ההרים שהיא בינונית כמותה, והיא רחוקה מן החלל יותר ממנה.
ואע״ג דאיכא שובך אחרינא דנפיש מיניה. וקשיא לרבי חנינא. ופריק, בדליכא דנפיש מיניה. והדר אקשינן (אי הכי וכו׳). ואפילו לרבי זירא [ואמרינן לר׳ זירא] דאמר, קרוב עדיף, נהי דרישא מסייע ליה וליכא לאקשויי מיניה אלא לרבי חנינא בלחוד, סיפא מיהא איכא לאקשויי מינה עליה דר׳ זירא כי היכי (דאקשויי)[דקשיא] ליה לר׳ חנינא, דקתני סיפא: חוץ מחמשים אמה, הרי הוא של מוצאו, ובין לר׳ חנינא ובין לר׳ זירא אמאי הוא של מוצאו. אי לר׳ חנינא, כיון דליכא דנפיש מיניה, ודאי דהאי שובך הוא. (ולר׳ חנינא קשיא בין רישא בין סיפא, דבדאיכא שובך אחרינא אמאי של מוצאו, ניזיל בתר שובך דנפישי יונים דיליה). ולר׳ זירא, כיון דליכא שובך דקרוב מיניה, ודאי דהאי שובך הוא. וליכא למימר דאיכא קרוב מיניה, דאם כן הוה ליה בתוך חמשים דההוא שובך אחרינא, ואמאי הרי הוא של מוצאו. ואי נמי דאיכא דקרוב מיניה [וקאי](דהאי ו)האי ניפול חוץ לחמשים לתרווייהו, מכל מקום בין לר׳ חנינא בין לר׳ זירא, דההוא שובך אחרינא הוא [דהא קרוב הוא], דליכא אחרינא דנפיש מיניה.
הכא במאי עסקינן במדדה, דאמר רב עוקבא בר חמא, כל המדדה – אין מדדה יותר מחמשים אמה. וכיון דהאי ניפול חוץ לחמשים אמה דהאי שובך קאי, וליכא שובך דקריב מיניה בתוך חמשים אמה, הא ודאי איניש הוא דהוה מייתי ליה מעלמא ונפל מיניה ומייאש, ומשום הכי הרי הוא של מוצאו.
רוב ומצוי קאמר. יש לומר מצוי כלומר, הדם שבמקור אינו בלוע בבשר כמו הדם שבעליה אלא פרוד הוא ממנו ומצוי ליציאה יותר מן הדם שבעליה. ושמע מינה דרוב דאורייתא, כלומר – הא דאמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב – מדאורייתא הוא, מדקתני: ושורפים עליה את התרומה, דאי מדרבנן, היכי שורפים תרומה דאורייתא, אבל רובא גרידא, היכא דליכא אחרינא דעדיף כקורבה, ליכא למימר בהאי. ושמע מינה רובא דאורייתא, דהא זיל קרי ביה רב הוא – ׳אחרי רבים להטות׳.
אמר ר׳ חנינא, רוב וקרוב – הולכין אחר הרוב, ואף על גב דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, אפילו הכי רובא עדיף; וכן הלכתא.
הילכך כון דקיימא לן שהמדדה אינו מדדה יתר מחמשים אמה, אם היה גוזל חוץ לחמשים אמה משובך שיש בו הרוב, ובתוך חמשים אמה מהשובך שיש בו מועט, הרי הוא לשובך זה שהוא קרוב לו, שהרי יצא מתורת מדדה לשובך שיש בו הרוב, שכל הנמצא חוץ לחמשים אמה יצא מתורת מדדה.